אני לא יודעת אם אהיה כאן בשבוע הבא. זו אינה מטאפורה.
ועם זאת, אני קמה בכל בוקר ובוחרת כאילו לחיי יש משמעות, כאילו האנשים שאני אוהבת ראויים להגנה וכאילו המחר הוא יעד ששווה לדמיין.
זוהי התקווה בגרסתה המזוקקת: לא רגש חולף, אלא עמדה.
החלטה יומיומית לחיות בדרך שמעצימה את החיים ולא מצמצמת אותם.
לא הגעתי לתובנה הזו בקלות. כבת לשני ניצולי שואה, התקווה עבורי מעולם לא הייתה קישוט. היא הייתה בחירה עיקשת, החלטה שחזרה על עצמה מדי בוקר להמשיך, לבנות, לאהוב ולהביא ילדים לעולם. עבור הוריי, התקווה הייתה מעשה של בחירה, סירוב עיקש להיכנע והצהרה שלחיים יש ערך גם כשכל סביבתך מנסה להוכיח אחרת. בעולם שממנו באתי, לבחור בתקווה פירושו לבחור בחיים עצמם.
בימי שגרה, התקווה כה שקופה עד שכמעט איננו מבחינים בה. אך מה קורה לה כשהאזעקות פולחות את הלילה שלוש פעמים ברצף, ואת רצה למקלט חצי רדומה כשגופך כבר דרוך ומאומן לפחד? גיליתי שתחת הלחץ הזה, התקווה דורשת ממני שלושה דברים: לשמור על תחושת מסוגלות, קטנה ככל שתהיה; למצוא ביטחון ברגע ההווה ("אני בטוחה עכשיו במרחב המוגן, האזעקה חלפה, וזה מספיק"); ולהסתכל בכאב מבלי להתמוטט לתוכו. השילוב הזה הוא שמאפשר לי להמשיך ולדמיין עתיד.
מאז מלחמת העולם השנייה, העולם המערבי חי בתוך סוגריים היסטוריים, תקופה שברירית ויוצאת דופן שבה רבים האמינו שהמלחמה שייכת לעבר. כעת, הסוגריים הללו נפתחים. הכאב על אובדן התמימות הוא אמיתי, והסיסמה "עשו שלום ולא מלחמה" התבררה כמשאלה בלבד. המציאות החדשה דורשת מאיתנו מערכת יחסים אחרת עם הזמן: לא ביטחון עיוור בעתיד, אלא תקווה המעוגנת בהווה. זוהי תקווה פקוחת עיניים שהופכת לכוח מניע, המתעקש שאיך שאנו חיים ברגע זה ממש, זה מה שקובע.
העם שלי תמיד ידע זאת. החוסן הישראלי עובר כחוט השני בין דורות של אנשים שבחרו לבנות במקום לנטוש. הוא לא מתבטא בהצהרות בומבסטיות אלא בסולידריות אינסטינקטיבית. אני חושבת על הפרמדיק שמכסה בגופו תינוק שנולד באמבולנס בזמן מטח טילים. זו התמונה המדויקת ביותר של תקווה שאני מכירה: אדם שבוחר, בלב הסכנה, להגן על פיסת העתיד השברירית ביותר עם כל מה שיש לו.
אני חושבת על ההורים במקלטים שבוראים עבור ילדיהם עולם של משחקים וסיפורים בתוך הפחד. כמו ב"החיים יפים", הם לא מתעלמים מהסכנה, הם פשוט בוחרים לשיר. זוהי תקווה כפעולה.
כאן טמון הפרדוקס המדהים: ישראל, שבה הסירנות הן מציאות יומיומית, מדורגת בעקביות בין המדינות המאושרות בעולם. זו אינה הכחשה אלא תוצאה של הבנה עמוקה. כשמסירים את אשליית הביטחון התמידי, נותרים המשמעות, החיבור והידיעה שהאנשים סביבך יגנו על ילדך כאילו היה שלהם. האושר אינו זקוק להיעדר סכנה, הוא זקוק לנוכחות של אהבה ותכלית.
התקווה שומרת עליי מסוגלת לכל זה, מכוונת אל יקיריי, אל הבוקר הבא ואל האפשרות של השבוע הבא, גם כשדבר אינו מובטח. אני נושאת את התקווה הזו כירושה. הוריי שרדו את הבלתי ניתן להישרדות ובחרו בחיים. הבחירה הזו הופקדה בידיי ובכוונתי לשמור עליה מכל משמר.
